עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

היי,
אני הילד המסתורי, זה שמבחוץ מתנהג כרגיל, וזה שבתוך תוכו מתחוללות סערות של מחשבות ורגשות.
אני רוצה להביע את המחשבות ואת הרגשות שלי,
את הדברים שאף אחד לא יודע,
את הדברים שאני מפחד להגיד.
אני רוצה להוציא, לכתוב, להביע.
אני רוצה שמישהו ידע מה אני מרגיש, ובעיקר שיעודד אותי ברגעי משבר.
אבל אני מפחד, אני מפחד ממה שיגידו, יחשבו, או יותר גרוע, יעשו.
עלה בי הרעיון לכתוב בלוג, בלי שאף אחד ידע מי אני, בלי שאף אחד יגיד לי מה לעשות, בלי שאני ארגיש חוסר נוחות.
והנה אני, מתחיל להכין את הבלוג, מקווה שיהיו לו הרבה קוראים, מקווה שזה יעזור לי, ומקווה להרגיש סיפוק ממנו.
חברים
Lonely guy
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
קצת עליי ..
אז .. אני בן 13.5 מהמרכז, אני בכיתה ח'.
אני עברתי בתחילת שנה שעברה לכיתה חדשה בגלל פרויקט שקוראים לו "נחשון", שזה כיתת מצוינות מדעית.

אני לא מקובל במיוחד בבצפר, והרבה ילדים צוחקים עליי, משפילים אותי ובקיצור, שונאים אותי. אבל יש לי מספיק חברים, אז אני לא מתייחס אליהם במיוחד.

אני אוהב לשמוע מוזיקה, להיות בפייסבוק, ואני מתעניין בפוליטיקה.

הציונים שלי די טובים אבל יש מורים שלא ממש מתים עליי בגלל שהם אומרים שאין לי "תלמידאות" ...

טוב, אז זה אני ולא אכפת לי אם אתם אוהבים אותי או לא (:
הצבועה.
08/11/2013 23:12
TheMysteryBoy
רמת הצביעות של אנשים מגעילה אותי, והיום חוויתי אותה, איך לא, מרעות. נמאס לי ממנה.

היום רבנו שוב, אחרי שבועיים של "שלום". הילדה הזאת פשוט דוחה. 
זה קרה בתחנת אוטובוס. אני לא אספר את הסיפור כי זה הדבר הכי אידיוטי שתשמעו בעולם. כשעלינו על האוטובוס זה נהיה משעמם עוד יותר אבל היה משהו שעצבן אותי. וזאת השפוטה של רעות שנקראת הילה.

הילה זאת הילדה הזאת שלפני שבוע ריכלה איתי ועם נועם על כמה שהיא שונאת את רעות, והיום היא נגררת אחריה כמו כלבה ומתייחסת אלי כאילו היא שונאת אותי מאז ומתמיד.
רעות עשתה צומי אחרי הריב שלנו והיא נדבקה אליה כל הזמן ולא הפסיקה לחפור לה בשאלות של "הכל בסדר?", "נכון שהוא (אני) מגעיל?" וכו'.. בקיצור דוחה.

אחרי שרעות ירדה, נשארנו אני והילה באוטובוס, ואז פתאום היא התחילה להתייחס אלי כרגיל. אני די זרמתי איתה אבל מבפנים התעצבנתי ממש. למה לא אמרתי לה את זה? אני כזה מטומטם..

זה כל כך מעצבן לגלות (שוב) כמה אנשים הם צבועים ומגעילים. נראה מה יהיה ביום ראשון..


1 תגובות
משבר.
06/11/2013 21:07
TheMysteryBoy
אני מרגיש ממש מוזר לאחרונה, למה? בגלל המשפחה שלי, בגלל הילדים בכיתה שלי והמצב החברתי שלי, בגלל המורים שלי והלימודים שלי, בעיקר בגללי..

אני עובר משבר, אבל אני די נהנה ממנו. אני מתחיל להתבודד כל הזמן, וכל בן אדם שרק מתקרב אליי מקבל צעקה לפחות. אני מרגיש שאין לי כוח להיות עם אנשים. אני רוצה להיות לבד. לחשוב בשקט על כל מיני דברים בלי שאף אחד יפריע לי.. נמאס לי מאנשים.. אני כל הזמן עייף, עצוב ועצבני. אני לא מבין איך אפשר להנות מזה?

בלימודים? התחלתי ממש להידרדר. אני כמעט ולא מקשיב בשיעורים, אני בקושי לומד למבחנים ועושה שיעורים, אני מתנתק מהלימודים.. אני תלמיד די חכם, אבל אני לא יודע מה קרה לי ואני מנסה להחזיר את עצמי ללימודים. התחלתי לקבל ציונים ממש גרועים ואני מפחד שזה ישפיע לי על התעודה של שליש א', שהולכת לתיכון, בעצם, מה יש לי לפחד. זה בטוח ישפיע אז אין פה ממש התלבטות.

המשפחה שלי, המורים שלי וכל המבוגרים למיניהם הורגים אותי. בעיקר בגלל הלימודים. אני מקבל ציונים נורא נמוכים לאחרונה, וההורים שלי פשוט גורמים לי להרגיש רע עם עצמי. הם אומרם לי שאני לא אתקבל לתיכון טוב, שלא תהיה לי בגרות וכו'. הם צודקים, אבל אני לא יכול לסבול כשהם אומרים את זה. זה גורם לי להתעצבן ממש. אני לא מבין איך עד היום לא התפרצתי על אחד מהם.. אולי בגלל שאין לי אומץ.. כרגיל..

הילדים בכיתה שלי. אני מרגיש כאילו החברים שלי מנצלים אותי ונמאס לי מזה. בפעם הבאה שהם יעשו את זה אני אעמוד מולם ואתעצבן. הילדים האחרים כמובן גורמים לי להיות בדיחה מהלכת. אני לא יודע מה לעשות בקצר למצב החברתי שלי.

אני מתחיל להרגיש שאני רוצה לשפר את עצמי. אני רוצה להיראות יותר טוב, להיות יותר חזק (פיזית ונפשית), לחזור להיות תלמיד טוב כמו שהייתי, להתחיל הכל מחדש. אני מרגיש כאילו היום אני בן אדם ממש "גרוע", אבל אני מרגיש שיש לי פוטנציאל להיות בן אדם ממש "טוב". אני חושב שאני אעשה משהו בקשר לזה.

4 תגובות
לזרום או לזכור?
26/10/2013 00:09
TheMysteryBoy
ביום חמישי קרה משהו ממש מוזר. זה לא היה רשמי, אבל אני סוג של השלמתי עם רעות. איך זה קרה?

אתם זוכרים את המשימה הזאת של הטיול שכתבתי עליה לפני קצת זמן? אז זה די בגלל זה. אני והיא היינו חיביים לשתף פעולה. בהתחלה זה היה בעוינות (בעיקר מצידה), אבל אחר כך התייחסנו אחד לשני כמה ידידים של ממש. כשנסענו באוטובוס אפילו דיברנו וצחקנו ביחד. זה היה די נחמד.

משום מה פחדתי שהיום היא "תשכח" את מה שקרה אתמול ותחזור להתייחס אלי כרגיל (בצורה רעה), אבל להפתעתי זה לא קרה. היא התייחסה אליי ממש יפה, כמו ידידה.

הכי נוח לי שזה יזרום כמו שזה. נהיה ידידים, היא לא תפריע לי, אולי אפילו נתחבר ממש (לא בקטע של מערכת יחסים).. נשמע נחמד..

הבעיה היא שזה לא נותן לי שקט נפשי. זה נראה לי נורא בעייתי שאנחנו נהפוך לידידים בלי לדבר על כל מה שהיה.. נראה לי שאנחנו צריכים לעשות סוג של השלמה על כמה מה שהיה בינינו אז.. זה די בעייתי בשבילי להיות ידיד של מישהי בצורה כזו..

אני לא יודע מה לעשות... אולי אני אדבר איתה? אולי אני אזרום ונמשיך להיות ידידים? אולי אני אדבר איתה רק אחרי הטיול? כמה מחשבות...


2 תגובות
לא מוערך
22/10/2013 22:04
TheMysteryBoy
אני מרגיש כאילו אנשים לא מעריכים אותי. אני לא שייך לאף קבוצה ואף אחד לא רוצה לשייך אותי לקבוצה. אין לי חבר שאני יכול לדבר איתו על מה שאני מרגיש, כי אף אחד מהם לא לוקח אותי ברצינות. אני מרגיש רע עם עצמי. כולם נרתעים ממני. אני מרגיש מוגבל, מוזר, משוגע.. מה לא..

אני מרגיש שאפילו החברים שלי לא לוקחים אותי ברצינות. בבית ספר אף אחד מהם לא ניגש אליי, לא מתייחס אלי, לא מרגיש בקיומי.. אני תמיד זה שניגש, שמתייחס ושיוזם. אצל נועם זה כמעט בלתי אפשרי בגלל שהיא כל הזמן עם החברות הסתומות שלה, עודד כל הזמן עם הילדים המקובלים של הכיתה. יש לי אומץ לבוא, אבל אם אני אבוא הוא כמעט ולא יתייחס אליי. מאור הוא היחיד שכשאני קורא לו הוא מוכן לעוזב הכל ולבוא להיות איתי, והוא אפילו יוזם הרבה פעמים..

אצל אנשים שהם לא חברים שלי זה אפילו יותר גרוע. כשאני אומר משהו למישהו מדברים אליי בצורה לא רצינית. כאילו אני מוגבל, כאילו אני נחות מהם, והכי נורא, כאילו אני מסכן.

הדבר הכי נורא הוא שאני לא יכול להגיד את זה לאף אחד. כשאני רוצה לדבר על זה עם נועם, אני מרגש שאני פשוט לא יכול. הגרון עוצר בעדי, למה? כי אני מפחד. אני מפחד ממה שהיא תגיד, אני לא יודע מה להגיד, הכל מתבלבל לי במוח, אני נכנס ללחץ.. אני פשוט לא יכול..
הלוואי שמישהו יבין מה אני רוצה באמת.. שיפסיקו להתייחס אליי ככה.. שיקחו אותי בתור מישהו רציני..

אני מרגיש שאני לא מסוגל יותר, שאני רוצה להתחיל מחדש, כשאף אחד לא מכיר אותי, כשאני אוכל להתנהג "נורמלי". תמיד תהיה עליי את המדבקה הזאת של המוזר והמוגבל. הלוואי שאצליח להסיר אותה.. אין סיכוי שאצליח..

אני לא יודע מה לעשות, אני צריך מישהו...


4 תגובות
אל תרחמו עליי..
17/10/2013 22:19
TheMysteryBoy
אני שונא שמרחמים עליי. 
זה גורם לי להרגיש שוב את זה שאני חלש, את זה שאני זקוק להגנה, את זה שאני לא יכול להביע את עצמי..

מתחילת השבוע אנשים התחילו ממש לרחם עליי ולהגן עליי כל הזמן.

נוי ישר קופצת להגן עליי כל פעם שהא רק רואה שמישהו מציק לי. היא גם כל הזמן באה אליי ואומרת לי "שחר, אם אתה צריך עזרה אני פה" וכאלה דברים. קשה לי לבקש ממנה להפסיק עם זה בגלל שזה בא מכוונה טובה.

בעצם כשאני חושב על זה זאת בעיקר היא שהתחילה לרחם עליי, אבל השבוע קרו מלא אירועים שבהם ריחמו עליי. ברוב המקרים אלו היא אנשים שמאז ומתמיד "ריחמו" ו"הגנו" עליי, כמו נועם ומאור (הידידים הכי טובים שלי, מן הסתם) ובמקרים מסוימים היו אנשים כמו נדב, עומר, מאיה, אסף ועוד כל מיני אנשים שעשו את זה באופן חד פעמי.

היום היינו בסיור במכון ויצמן. ישבתי עם מאור. מלפני ישבו לאדה ורעות ומאחורי ישבו עודד ושירה, שהם גם ידידים טובים שלי.
רעות רצתה להוריד את הוילון של האוטובוס עד למטה, אני, מאור, שירה ועודד לא רצינו, ולאדה כמובן נגררה אחרי רעות.
הצענו בתור פשרה לשים את הוילון באמצע, אבל רעות לא הסכימה והתחלנו "מלחמה" על הוילון.
בשלב כלשהו, רעות התעצבנה, הסתובבה אלי והתחילה לצרוח עלי, ולקלל אותי מול כולם.
הרגשתי מושפל ומבויש. כשאני מבויש אני פשוט מתחיל לצחוק, בלי שליטתי, אז כמובן צחקתי. רעות התעצבנה על זה.
באותו הרגע, נדב, עומר ונועם פשוט התחילו לצאת על רעות.  הייתי נורא מבואס בגלל העובדה שלא הייתה לי את היכולת לעמוד מול רעות, אבל שמחתי בגלל שכל כך הרבה אנשים תומכים בי, מגינים עליי, ושאכפת להם ממני, אז השארתי את העובדה הזאת בצד, ושמחתי בכללי. זה היה סוג של ניצחון מול רעות.

אחרי שכתבתי את הפוסט הזה, אני יכול להגיד לסיכום שאני שונא שאיש אחד מרחם עליי ומנסה להגן עליי, אבל אני אוהב שהרבה אנשים עושים את זה, לא יודע למה. אני צריך להיות יותר חזק (באופי) כדי שאוכל לעמוד מול אנשים ושלא אהיה תלוי באנשים אחרים, אבל אני תמיד אשמח כשקבוצת אנשים תגן עליי. במיוחד אם זה יהיה ביחד איתי.
אל תרחמו עליי ואל תנסו להגן עליי כי אני שונא את זה.
2 תגובות
קנאי.
15/10/2013 19:00
TheMysteryBoy
יש לי בעיה חמורה, שהופכת אותי לחבר מהגיהינום.

אני קנאי. ברמות בלתי נתפסות. אני לא מסוגל לראות את החברים הטובים שלי מסתובבים עם אנשים שאני לא סובל או אנשים שאני סתם לא בקשר איתם.

ברגעים כאלה אני מרגיש כאילו החברים שלי נוטשים אותי. אני מרגיש בודד (בעיקר בגלל שמספר החברים שלי מצומצם). אני מרגיש.. קנאי.

היום זה קרה. אחד הדברים הנוראיים בשבילי. נועם ממש התחברה היום עם רעות, הילדה השנואה עליי ביותר. זה כל כך קשה לי לראות את הידידה הכי טובה שלי מתחברת עם הילדה שכל הזמן משפילה אותי, מסיתה ילדים נגדי ופועלת נגדי. אני מפחד..
מה יקרה לנועם?
אני מפחד מאיך שהיא תתייחס אליי בחברה, מזה שרמת הידידות שלנו לא תעלה, מזה שהיא אפילו לא תזמין אותי להיפגש איתה, לצערי אפילו מזה שהידידות שלנו תיפסק.
אני יודע שנועם היא לא מאלה שנגררות, ושאולי רעות היא אפילו זאת שנגררת אחריה, שרוב הדברים שכתבתי פה למעלה זה סתם מפרנויה, אבל אני יכול להיות בטוח שמשהו רע יקרה, מניסיון (כן כן, עם נועם ורעות)..

אני בטוח שמה שאתם חושבים עכשיו זה "איכס, הוא קנאי" ואתם מתכננים לכתוב דברים סגנון של "זה לא יפה לקנא" (אבל הרבה יותר מורכבים). אבל אין מה לעשות. אני אוהב להרגיש שאני נעלה בפני מישהו, שאני חשוב במיוחד למישהו, שאני בראש סדר העדיפויות למישהו.. אני קנאי ואני גאה בזה! ותכתבו מה שאתם רוצים! זה מי שאני!


1 תגובות
בלתי נראה
13/10/2013 20:37
TheMysteryBoy
למה אף אחד לא רואה שאני בודד?
למה אף אחד לא מבחין בי?
למה אף אחד לא מתייחס אליי?
למה הפעמים היחידות ששמים לב אליי זה כשרוצים לצחוק עליי?
למה?

היה לי יום קשה. כמעט שלא שמו לב אליי, הייתי ממש בודד.
מאור (החבר הכי טוב שלי) היה חולה, נועם הייתה עם החברות המעצבנות שלה ולא היה לי אומץ להציע לה להיות איתי, עודד היה עם המקובלים ואני נדפקתי.

בהפסקות הייתי עם עצמי באוזניות. כל אחד היה עם החברים שלו. אליי לא שמו לב. הרגשתי כמו אוויר.

בשעה השישית, שנית (המורה המעצבנת לעברית) לא הגיעה והיה לנו שיעור חופשי. נועם הזמינה אותי להיות איתה. היא שמעה מוזיקה ואני אכלתי. נוי עברה מולנו לשנייה, אני התפללתי בכל ליבי שנועם לא תשים לב ושנוי תעוף מפה כבר, אבל כמובן שנועם הייתה חייבת להגיד: "נוי, בואי!". נדפקתי.
נוי ונועם צחקו, דיברו, ואני כמובן הדביל הזה שיושב, מסתכל עליהן ולא מוציא מילה. נוי הסתכלה עליי לכמה רגעים, רצתה להגיד לנועם משהו באוזן (מעניין על מי), אבל בסוף נוי אמרה "טוב, לא חשוב". נועם רצתה שהיא תגיד לה כי היא נהייתה סקרנית, אבל אז איכשהו הם חזרו לצחוק אחת עם השנייה.
נוי הלכה באיזשהו שלב ואני נשארתי עם נועם. אני והיא כמעט לא דיברנו (כי לא היה לנו על מה), היא ירדה לחמם את האוכל, ירדתי איתה, חזרנו לכיתה, היא אכלה, חזרתי למקום שלי, ושוב חזרתי להיות בודד לאחר השעה המסכנה הזו (45 דקות מתוך 7.5 שעות. כולל הפסקות) ...

למה אנשים לא מתחברים איתי? אולי בעצם אני אשם שלא עשיתי משהו עם זה? למה לא התחברתי עם אנשים? למה לא הלכתי לאנשים? למה נשארתי בודד? למה הייתי שקט עם נועם ונוי? למה לא דיברתי על זה עם נועם?
HELP ME
2 תגובות
אוהב, לא מאוהב
11/10/2013 17:50
TheMysteryBoy
נועם האחת. הידידה (הבת) הכי טובה שלי, זאת שעוזרת לי ברגעי משבר, זאת שנותנת לי עצות מעולות, זאת שתמיד תומכת בי. נועם כשהיא איתי. רק איתי.

נועם השניה. זאת שבקושי מתייחסת אליי, זאת שכל הזמן מעירה לי על דברים שאני עושה, זאת שלא שמה לב כשאני עצוב. נועם כשהיא בבית ספר, עם המקובלים והרעים, עם רעות, נוי וכל המקובלים של השכבה. עם כולם.

כשחזרנו מהאוטובוס מהקניון, היא שאלה אותי; "אתה מכיר את התחושה הזאת שאתה נותן מלא אהבה למישהו, אבל אתה מרגיש שהוא לא באמת אוהב אותך?" לשנייה חשבת שהיא מדברת עליי, שהיא מרגישה שאני מרגיש את זה, לשניה אחת כל כך שמחתי. אבל אז, כמובן, גיליתי שהיא מדברת על איזו ילדה מקובלת מהשכבה.

אמרתי לה; "אין לך מושג עד כמה".

היא שאלה אותי; "מה, גם אתה מרגיש את זה? למי אתה מרגיש את זה?" היא ביקשה שאני אגיד לה, לא הסכמתי. היא ניסתה לנחש, בשלב כלשהו היא אמרה בציניות "מה, אליי?". לא היה לה מושג עד כמה היא צדקה, טוב, לפחות עד עוד עשר דקות נסיעה.

במשך כמה דקות הייתה בינינו שתיקה מביכה. אזרתי אומץ ואמרתי: "טוב אני אגיד". טוב, האומץ הזה נעלם תוך שנייה, כי כל מה שאמרתי לה זה שזה מישהו מהכיתה. היא ניסתה לנחש, בסוף אזרתי שוב אומץ, ופשוט אמרתי: "זאת את".

היא אמרה שהיא דווקא מרגישה שהיא מתייחסת אליי הרבה, והאמת שכשחושבים על זה זה די נכון. בבית הספר, כשאני זה שיוזם את השיחה היא תמיד מתייחסת אליי (מניסיון, אבל זה כמעט לא קורה כי אני מתבייש), היא כמעט כל יום מזמינה אותי להיפגש איתה והיום היא דיברה עם נוי בקשר לקבוצה בנחשון (תקראו את הפוסט מאתמול). היא סיפרה לי שנוי אמרה לה שאין לה משהו נגדי, ושגם היא לא סובלת את רעות. לדעתה, רעות תתבטל ותשב כל העבודה מול הפייסבוק, שהיא (נוי) אמרה שהיא תתמוך בי ותהיה איתי בזמן העבודה וכל זה. לא ממש נדלקתי על הקטע הזה כי הרגשתי שזה השפיל אותי, ואפילו אמרתי לה את זה. אבל העיקר שזה היה למען מטרה טובה.

היא אמרה שיש לה מאין דרגות של חברים, בדרגה הראשונה אלו שממש חשובים לה (טל, מאור, ועוד כל מיני חברות טובות שלה), בדרגה השניה אלו שקצת פחות וכו'. היא אמרה גם שהדבר שהיא הכי מפחדת ממנו זה לאבד את החברים שלה, ובגלל זה היא הולכת לתיכון שהיא לא רוצה ללכת אליו, לתיכון שאלה רוב החברים שלה (כולל אני) הולכים. היא אמרה שלדעתה בעתיד אני אהיה בין החברים הטובים שלה, והיא לא אמרה את זה בשביל תמריץ או פיתוי, הרגשתי את זה בקול שלה, לכל אלו שחושבים כך.

למה היא לא שמה לב לכמה שאני רוצה להיות חבר טוב שלה? לא חבר במערכת יחסים, לא חבר של אהבה, פשוט חבר. כמו חברות בין בנות וחברות בין בנים.
אני כל כך רוצה שהיא תשים לב אליי, שהיא לא תזלזל בי, שהיא לא תהיה איתי בטיולים רק כי אני עם מאור, שאני אהיה בדרגה הראשונה. שזה פשוט יהיה הדדי...
אני כל כך אוהב אותה (תסתכלו על הכותרת), את איך שהיא עוזרת לי, איך שהיא תומכת בי, איך שהיא...
אני כל כך רוצה להיות איתה בתחנת האוטובוס, ולא להסתכל עליה מהצד צוחקת עם רעות וחברותיה...
אני כל כך רוצה להיות חבר טוב שלה...

איזו נועם זאת? הראשונה או השניה? האם לדבר איתה על מה שאני מרגיש? איך לקדם את הקשר שלנו? אולי אני סתם פרנואיד? אולי היא דווקא מעריכה אותי יותר ממה שאני חושב?
כל כך הרבה שאלות וכל כך מעט תשובות...
5 תגובות
מבחן, יועצת, טיול ופסים בשיער - מה חדש אצלי?
10/10/2013 22:29
TheMysteryBoy
החלטתי שבכל יום אני אכתוב קצת על איך שהיה לי באותו יום, בעצם, הבלוג הזה הוא כמו יומן בשבילי. אני יכול לגלות לו הכל, בלי לחשוש שמישהו יגלה שאני כתבתי את זה.
אני מצטער אם יצא פוסט ארוך. בבקשה תקראו עד הסוף (אם יש לכם זמן) ותשאירו תגובה. חשוב לי לשמוע חוות דעת.

נתחיל בזה שהגעתי בעשרה לשמונה לבית ספר, הייתי צריך ללמוד לתנ"ך כי בערב הקודם הייתי עסוק בהכנת הבלוג ולא היה לי זמן להתכונן. כשהגעתי, לאדה, נוי ועדי היו על המחשב של הכיתה ושמעו שיר מטומטם על שועל שאמר דינג דינג דינג או משהו כזה (באנגלית) בווליום חזק (מדובר ברמקול של הכיתה). ביקשתי מהן להנמיך אבל לאדה התחילה להגיד "לא, אבל נשמע חלש" וכל מיני שטויות כאלה, אמרתי לה שתשים אוזניות אבל היא אומרת "לא רוצה, לא רוצה" כמו איזו ילדה בת ארבע, נוי הסתומה אמרה "בעיה שלך שלא למדת", פה ממש התעצבנתי, ופשוט הלכתי ללמוד. כמובן שלא התרכזתי, גם בגלל הילדים הנוספים שנכנסו לכיתה ועשו רעש, ואז הגיע הצלצול.

בשמונה הגיעה המורה לתנ"ך והמבחן התחיל. אני די ידעתי את התשובות, למרות שלא התכוננתי, כי זה פשוט היה שאלות ששאלו אותנו פעם בשיעורי בית. אבל לא בדיוק ידעתי איך לנסח אותן טוב, לא זכרתי כל כך מה עניתי בשיעורי בית אז, אז הסתבכתי. בנוסף לזה שלא התכוננתי ולא ידעתי בדיוק מה לכתוב בתשובות, נדב, השותף האדיוט שלי לשולחן, הגיע מנוזל (לפרוטוקול הוא כל יום מנוזל). הוא שיגע אותי כל המבחן ורק אחרי שסיימתי הוא גילה את הדבר הקסום הזה שנקרא טישו.

אחר כך הייתה לנו פעילות קיטשית של ילדים מכיתה ז' על ערך החודש וכל השטויות האלה, סיימנו את הפעילות הזאת מהר אז נשאר לנו שיעור חופשי. אני הייתי עם האוזניות ושמעתי דמי. ככה נשארתי גם חצי מההפסקה, עד ששירז (ידידה טובה שלי מהכיתה המקבילה) באה ודיברנו, צחקנו, ריכלנו, וגולת הכותרת, חטפתי לה את החוברת תנ"ך (גם היא התכוננה) והרצתי אותה (ואותי) מסביב לבית ספר.

בשיעור השלישי באה היועצת ועשתה לנו שיעור כזה של יועצות (אתם בטח מכירים). כל ילד היה צריך לכתוב על פתק נושא שמעניין אותו ואחר כך כל ילד היה צריך להקריא אותו לכיתה. חצי מהבנות החנפניות בכיתה שלי אמרו שצריך יותר שקט בכיתה, אני אמרתי שצריך לדבר על גיל ההתבגרות, וכל הבנים הסתומים בכיתה שלי ישר נדלקו על סקס, מיניות וכל זה. הם כמובן לא הבינו שדיברתי על גיל ההתבגרות מבחינה נפשית. עלמה, אחת הילדות (הנחמדות, למרות שאני לא כל כך חבר שלה) בכיתה שלי אמרה שלה מפריע זה שילדים בכיתה מציקים לילדים אחרים, והיא הביאה אותי בתור דוגמא. זה היה לכוונה טובה, אבל זה היה משפיל.
נועם (ידידה ממש טובה שלי שאני רוצה, אפילו היום, לכתוב פוסט עליה), אמרה שני דברים שמפריעים לה. את הראשון אני לא זוכר, אבל את השני כן. היא אמרה שמפריעה לה הגזענות בכיתה (נגד ערבים, סודנים, הומואים וכל מיני סוגי אנשים אחרים שאני לא זוכר. אתם בטח יודעים). ברגע הזה, שלושת הילדים המגעילים בכיתה, שאליהם היא התכוונה, אור, עומר ונדב (כן כן, זה שיושב לידי), שמרבים לקלל, להשפיל ילדים, להציק לילדים וכו', שלפני אותו רגע היו בעננים (כרגיל), נהפכו לתשעה באב. הייתי חייב להגיד לעודד (חבר טוב שלי) שישב לידי באותו רגע (היינו במעגל, לאלה שלא מבינים איפה נדב), בלחישה חזקה מאוד, כשכל המעגל שומע, "תראה מה קרה לשלישייה. ברגע נהפכו לתשעה באב".

למי שלא יודע מה זאת כיתת נחשון (הכיתה שלי), אז שידע שיש יום בשבוע, שבו במשך 6 שעות עושים פעילויות שקשורות למנהיגות, ערכים, מדעים (לא לומדים מדעים, אלא רק עושים פעילות על משהו שקשור למדעים. אפילו לא על משהו בתוכנית הלימודים). היום היה היום הזה.
המורה שלנו רצה שנכין טיול שנתי, לנו ולכיתה ה"מקבילה" שלנו מהצד השני של העיר. טיול שבאמת אמור להתקיים, ואנחנו אמורים להכין ולהדריך אותו, הם הזמינו אוטובוס, מקומות באכסנייה ואמרו לנו באיזה איזור לטייל (שפלת יהודה). חוץ מזה - הכל אנחנו. אה, ואנחנו צריכים אישור שלהם לדברים שאנחנו מתכננים.
אני, כמובן, קיבלתי קבוצה, שההרכב שלה לא ידידותי ממש בשבילי: 
רעות, הילדה הכי מגעילה בכיתה ושהכי שונאת אותי.
לאדה, החברה הטובה של רעות, והידידה ה"בסדר" שלי. מעניין את מי היא תעדיף.
נוי, שלא סובלת אותי, למרות שהיום גליתי שגם את רעות היא לא כל כך מחבבת (דיברתי עליה בפסקה הראשונה)
עמרי, שנגרר אחרי הרוב באיזור מסוים (כלומר הרוב בקבוצה שלי).
ואני. איזה כיף.
עד 14:30 (התחלנו ב-12:00) ביליתי בחדר מחשבים (עם כל הכיתה שלי) בחיפוש אחרי אתרים בשפלת יהודה הקשורים לסיפורי התנ"ך. האמת שזה היה יכול להיות פשוט, רק חבל שהמורה שלי לא יודע להסביר את עצמו כל כך טוב ולא ידעתי שצריך 4-5 אתרים, כמה מידע צריך לאסוף על כל אתר וכל זה. כמובן שאני והקבוצה שלי לא ממש הצלחנו. אספנו מידע (לא מסודר בכלל) רק על אתר אחד, כשאמרתי שצריך לסדר את המידע לאדה אמרה שלא צריך, ודי, תפסיק ואת כל השטויות שלה, ונוי בכלל הייתה עם השלישייה (רעות ועמרי לא הגיעו). חמש דקות לפני 14:30 גילנו שצריך 4-5 אתרים, והתחלנו לרשום מלא מקומות וניסינו לזכור קצת מהויקיפדיה (אני דווקא די הצלחתי, יש לי זיכרון ממש טוב).

רעות, כמו שאמרתי, לא הגיעה (כבר שלושה ימים, כולל היום שהיא מבריזה). היא כתבה בבוקר סטטוס על המנהלת, בו הא מקללת אותה בגלל שהיא לא מסכימה לה להישאר עם הפסים הורודים בשיער. נוי (לא זאת שדיברתי עליה, נוי אחרת), שהיא הבייבי של המורים, סיפרה למורה שלי על הסטטוס והראתה לו אותו. המורה החליט לא לספר לורד, אלא להתקשר להורים שלה. הרבה ילדים חשבו שמה שרעות עשתה היה לא בסדר, אבל הם גם חשבו שלא היה צריך להראות את זה למורה.
היחידה ששמחה על זה שאמרו למורה הייתה נועם, בגלל שהיא חושבת שזה לא בסדר שרעות "זוכה" להישאר עם הפסים בגלל הצומי שהיא עושה (גם לנועם היו פסים).
בסוף היום, כששאלתי את נוי מה המורה אמר, המורה שמע אותי וזימן אותי לשיחה ואמר לי לא "להפיץ" את הסיפור על רעות. עכשיו הוא בטח יטפל אליי בקטע הזה כי הוא יודע שאני הילד שהכי שונא את רעות בכיתה.
בנוסף, אמא שלי ואמא של רעות חברות ממש טובות. אמא של רעות התקשרה לאמא שלי וסיפרה לה את החדשות, והיא סיפרה לה בעדינות על החשדות שיש לה לגביי. אמא שלי עשתה לי שיחה, אבל אני אמרתי לה שאני לא זה שאמר את זה, והיא האמינה לי כי יש בינינו אמון, חולה על אמא שלי.

בקיצור, כמו שאתם רואים, הבית ספר והכיתה שלי ממש להיט.
אני לא אספיק לכתוב את הפוסט על נועם, כי עכשיו עשר וחצי ואני צריך לישון (אני מהמסכנים האלה שלומדים בשישי) אז אני אשתדל לכתוב אותו מחר (:
לילה טוב (:
אני מצטער אם יצא פוסט ארוך. בבקשה תשאירו תגובה.
3 תגובות
אפשר לשנות אופי
09/10/2013 21:40
TheMysteryBoy
וואו, איזה כיף, זה הפוסט הראשון שלי (:
אז כשהכנתי את הבלוג, וכתבתי קצת עליי נסחפתי קצת עם הקטע על האופי שלי, שבסוף מחקתי אותו כי הוא היה ממש ארוך. חשבתי על מלא דברים בקשר לאופי שלי ולאופי בכללי.

האופי שלי הוא לא אהוב על הרבה ילדים מהכיתה ומהשכבה שלי, ובגלל זה הרבה מהם צוחקים עליי הרבה.
אני יחסית "רעשן", אני לא סובל ספורט, אני מנסה להצחיק ילדים בזה שאני מתנהג כמו מטומטם ואני מדבר כמו אישה (גם מבחינת הקול וגם מבחינת הסגנון דיבור).

אני שונא את האופי הזה ואני עושה מאמצים גדולים בשביל לשנות אותו. אני התחלתי להנמיך פרופיל, התחלתי לעשות יותר ספורט והתחלתי לשנות את סגנון הדיבור שלי.

אתם בטח חושבים עכשיו שאני נגרר אחרי החברה וכל זה, אבל לא. זה לא נכון. אני רוצה לשנות את האופי שלי בגלל משהו שאני מרגיש. בגלל שאני מרגיש שלא הייתי סובל אדם עם אופי כזה, בגלל שאני מרגיש רע איתו, בגלל שאני מרגיש עם האופי הזה כמו מישהו שמנסה בכוח לשרוד בחברה.
אם החברה לא תאהב את האופי החדש שלי, זה לא יעניין אותי. אני אשאר איתו כי אני ארגיש טוב עם אופי כזה, כי לי אופי כזה נראה טוב, כי אני ארגיש שזה אופי של מישהו עם ביטחון עצמי.

מה שאני מנסה להגיד זה שאם אתם לא אוהבים את האופי שלכם בגלל משהו שאתם מרגישים, לא החברה, זה בסדר לשנות אותו. אל תגידו לעצמכם שזה האופי שנולדתם איתו וכל זה, אם אתם, שוב, לא החברה לא אוהבים אותו ורוצים לשנות אותו - תשנו אותו. אני מקווה שהצלחתי להעביר פה משהו למישהו.

אם אתם לא מצליחים להחליט אם החברה או אתם לא אוהבים את האופי שלכם, תחשבו: האם הייתם רוצים להתחבר עם מישהו עם אופי כמו שלכם? האם אתם נהנים להיות עצמכם? האם הייתם רוצים להשתנות בשביל עצמכם?

זה היה הפוסט הראשון שלי (בטח יצא גרוע), אם אהבתם אני אשמח אם תעקבו אחרי הבלוג. אה, ואם יש לכם משהו להגיד תגיבו (:


3 תגובות